מי אנחנו

שלום יובל,

אנא הרשה לי להשתמש בהזדמנות זו ע"מ להעלות על הכתב את התרשמותי, תחושותיי ואלו של עפרי בעקבות המחנה של שנה שעברה שבו השתתפה. מייל זה מסתובב בראשי מרגע שחזרה ממחנה פויינטל – לוויס, אך כפי שקורה לעיתים בחיים – היום יום דחה את הכתיבה עד היום. היתרון שבכך – שניתן לנו לעבד את החוויה ולבדוק גם ההשלכות לטווח רחוק – ולא לדבר רק מתוך התלהבות הרגע.

אתחיל מתהליך הרישום שהתבצע באדיבות ומקצועיות שאין לשערן. מאחר ואני עובדת בעולם התיירות, ביכלתי להעריך תשובות מהירות, העברת מידע, מפגשי הכנה ולווי צמוד במהלך הליכים "ביורוקרטיים".

ההכנה לנסיעה היתה מעולה, קיבלנו בה את כל המידע הדרוש – הן בצד המעשי של מה לארוז כמה וכיו"ב והן בצד הנפשי – התכוננות לגעגוע ול"ניתוק" של חודש, שאף אחת מאיתנו לא היתה מורגלת לו. הי חשוב לעפרי לפגוש מראש את חבריה לנסיעה ולזהות פנים מוכרות בהגעתה לשדה התעופה לפני נסיעה כה גורלית. (בשדה התעופה, לאחר שפגשה את החברים, שלחה אותי לדרכי במהירות הבזק…)

זה המקום להעלות על נס את המדריך המעולה שהיה לעפרי במהלך הטיסה והשהות במחנה – אבי. מעבר להיותו איש חינוך דגול, אבי הוא בן אדם עם מיומנויות תקשורת עם כל הגילאים. הן עם הנופשים המתבגרים והן עם ההורים הבוגרים והמתגעגעים. אבי קלט את מהותה הפנימית ביותר של עפרי, בדקויות שלי – כאמה, לקח 12 שנה להכיר. הוא ידע להרגיע אותה "בעיתות צרה"; להדגיש המיוחדות שלה; לעודד יכולות; ולהפוך נקודות משבר להזדמנויות.

ומבחינתי – האם המודאגת שנותרה מאחור – אבי דאג לעדכונים שוטפים, כשקלט שאני מטפסת על הקירות מגעגועים – עשה ככל יכולתו וארגן שיחת טלפון – שלא במועד המקובל. בקיצור, כן ירבו כמוהו. החוויה של עפרי היתה מושלמת (עם עליות וירידות, כמובן, בהתאם למצב הגעגועים, היתקלויות עם חברים וכיו"ב). ביום שפגשתי אותה בשדה התעופה בניוארק – הודיעה לי כי היא נרשמת לשנה הבאה, ולשני המחזורים.

היתרון במעבר הזמן שחלף מאז שחזרה ועד שאני כותבת מייל זה הוא גם בהשפעות לטווח רחוק שאותן אני יכולה לציין היום: חברויות אמיצות שנוצרו במחנה וממשיכות עד היום, בין אם עם הישראלים איתם קיים קשר קבוע, טלפונים, מפגשים; ובין אם עם החברים בארה"ב עימם ממשיכה תקשורת פייסבוק – באנגלית.

ואם אנו מדברים על אנגלית – עפרי נתרמה בנושא זה בצורה שלא תאומן. היא משוחחת באנגלית בצורה שוטפת (חברותי מניו יורק אותן ביקרנו לאחר המחנה היו המומות מרמת השיחה); מתכתבת בפייסבוק כפי שציינתי; ומעל הכל – הועברה במשך השנה מהקבצה ב' באנגלית להקבצה א'!!!

נראה לי כי העובדה שעפרי ביקשה להירשם למחזור נוסף – גם לאחר שירדה ההתלהבות הראשונית שהיתה ביום הפרידה; גם לאחר שהתעוררו חששות נוספים "אני חושבת שאני רוצה לשמור את החוויה" (במילים אחרות – אני זוכרת חזק את הגעגועים ואולי חוששת מהן עוד פעם) מדברת בעד עצמה.

תודה לכם על חוויה מדהימה ומחכות לנוספת

עפרי ונעמי שטינמץ.

ליובל,אופיר,רותם וגיא המקסימים!

ברצוננו להודות לכם מקרב לב
על החוויה המופלאה וכהגדרת בני עומר
"הקיץ הכי מדהים שהיה לי בחיים"
תודה על הארגון המופתי,הקשר החם ששמרתם איתנו ההורים,
השיתוף בחוויות, לרבות התמונות ששלחתם
ועל התחושה הנפלאה שהענקתם לנו, שיש מי שדואג לילדינו.

וכדברי עומר,
הייתם לו לאמא ואבא,
ועל כך נתונה תודתנו מעומק הלב
ואין לי ספק שעוד נשתמע בהמשך.
להמשך קיץ נפלא ומהנה
והמשך עשייה ברוכה ופורייה

שלכם,
עומר שלא מפסיק לדבר על המחנה, דינה ומשה פלד.

לשלומית והדר אהובות ליבי,

אני כל כך שמחה לקבל מכם את המיילים, ולקרוא בשקיקה כל מילה ומילה שלכן. אתן כותבות בצורה רהוטה ומעניינת שיש חשק כל הזמן לקרוא את הדיווחים שלכן מהשטח, אתן מתארות כל דבר כך שמייד הדמיון שלי מתחיל לעבוד ולראות את הכל כמו סרט, מה שגורם לי להרגיש שאני נמצאת שם אתכם ולהרגיש את סיון הילדה שלי יותר קרובה אליי.

אתן מקסימות ! מדהימות ! אך אפשר שלא להתאהב בכן, אין לי ספק שכל החניכים אוהבים אתכן ומרגישים הכי טוב שאפשר עם שתי בנות כאלו. הלוואי ושאוכל לתת שוב לסיון לחוות איתכם עוד מחנה קיץ כזה בשנה הבאה.

ליובל המקסים – אך ששוחחתי איתו בפעם הראשונה, מייד שמעתי אדם עדין, משרה נחת וגורם להרגיש בטחון. אז יובל, תודה לך שנתת הזדמנות לרשום את סיון שלי בדקה האחרונה וסמכת עליי לאורך כל הרישום.

לליאורה המקסימה – תודה גם לך על הסבלנות למילוי כל הטפסים, ועזרתך לפרש אותם מאנגלית לעברית. אני מאוד שמחתי לקרוא שאתם שם, מבקרים את החניכים ודואגים לשלומם, ואתם רואים בהם כל אחד ואחד כחלק מכם כאילו זה ילדכם.

לסיום כולי נרגשת, ואין עליכם.
שתהיה לכם שבת שלום ולכל החניכים בשמי.

תודה תודה – אמא של סיון עזרי – תמר עזרי.

לירן היקר!!!

ניסיונות רבים להמליל ולתאר
הערכתנו הרבה לאחד ולא אחר,
כי גמדו המילים וקטנו התיאורים,
שיבטאו את הוקרתנו לטוב שבמדריכים.

לירן, יקירינו!
אולי לך כה ברורה התנהגותך
כי כזה אתה מעצם אישיותך,
אך לנו ההורים ,המגששים באפלה,
הפכת נסיעה זו של בננו לגדולה בחוויה;
נשארים בארץ ,ממוגנטים למחשב
כל מייל ממך, מעמיד אותנו להקשב;
את דבריך גמענו בצמא לדעת,
ואת מסר אהבתנו נתנו בידיך לגעת;
הקדשת מעצמך כל דקה כל שנייה
נענית בלי היסוס לכל קריאה ופנייה (ולו סקייפ);
לדעת שניתן החששות והגיגי הלב לשפוך
ולזכור תמיד שיש על מי לסמוך;
לראות את הסבלנות וההשקעה מסביבך
ולדעת שהכול נעשה למען אוצרך.

לירן, כול האמור כאן לעיל
אינו ברור, למי שרק יעלעל,
כי ההבנה מתבססת על דרך
שביטאה עידוד ותמיכה בעלת ערך;
דרך, שאפיינה מדריך ,שכל הורה מייחל
כבר מהרגע הראשון בו הכול החל;

אז כאן המקום לומר תודה עצומה
מלאה בהערצה למדריך לדוגמא,
ו- Man, you are the best
אצלנו עברת בגדול את הטסט;
נבטיח שעליך בעתיד לא נוותר,
ואם המזומן יזדמן
בקיץ הבא אותך נאתר .

בהוקרה ובהערכה
משפחת שריר.

למה כדאי לנסוע למחנה?

המחנה הוא מקום מדהים, ורוכשים בו מלא חוויות, מכירים אנשים חדשים, מכירים תרבות חדשה, משפרים את האנגלית ופשוט נהנים מכול רגע וממלא חוויות מגוונות.

במחנה כל היום עסוקים פשוט בכיף, קמים בידיעה שיהיה כיף והולכים לישון בידיעה שמחר יהיה שוב פעם כיף.

במחנה יש מגוון פעילויות רחב הכולל ספורט, ספורט מים, אומנות, יצירה, טיולים, מקומות חדשים, פארקים ועוד.

זו חוויה מדהימה שבחיים לא שוכחים.

באופן אישי, אני מאוד נהניתי ולכן אני עושה את המאמצים הנדרשים בכדי לחזור שנית, ועובדה שזאת תהיה השנה השלישית שלי במחנה. הכרתי הרבה חברות חדשות ואני עדיין שומרת איתן על קשר, הכרתי חברים מדהימים מהמשלחת שנסעה מישראל, שיפרתי את האנגלית ברמה משמעותית וחוויתי חוויה שהיא בלתי רגילה, ואני כל כך שמחה שבאמת הייתי שם, ואני חושבת שכשיש הזדמנות זאת חוויה שממש לא כדאי להפסיד.

ממליצה בחום,
מאיה לוי, 14, מכבים.

לירן, צבי וסימה היקרים,

אנחנו עדיין כולנו בשלבי עיכול ועיבוד של החוויה המדהימה שעומרי עבר בחודש האחרון אך בכל זאת אנחנו חשים חובה להודות לכם מקרב הלב על כל מה שהייתם ועשיתם עבור עומרי:
ראשית כמובן – תודה על שאפשרתם לו "לגלות את אמריקה", וכמו שאומרים עשיתם זאת בגדול! אך מעבר לכך ומה שיותר חשוב:
על הארגון המופתי והמתוקתק, עוד בשלבי ההתארגנות לנסיעה לא כל שכן במהלך השהייה במחנה (שיחות הטלפון במועדן, חלוקת הכספים וכו');
על החשיבה והירידה לפרטים (להביא לילדים "שוקולד פרה" מהבית…);
על תשומת הלב האישית שהענקתם ועל החום שהרעפתם בסבלנות ומכל הלב, בעיקר ברגעי המשבר, הכאב והגעגוע, והיו כאלה לא מעט כנראה…;
על דיווחים נפלאים ותמונות מעוררות השתאות, אותם גמענו בשקיקה ובקנאה, ובאמצעותם הצלחנו ולו במעט לעקוב אחר היומיום של הילדים ולהרגיש שותפים למה שעבר עליהם;
על תחושת השליחות והעשייה שלכם שהשתקפה בכל צעד ושעל ועל הידיעה שליוותה אותנו שיש על מי לסמוך ושהילד שלנו נמצא בידיים הטובות ביותר;
על ששימשתם לעומרי תחליף אבא ואמא ומילאתם את מקומנו, על כל המשתמע מכך, ואנחנו יודעים שלא היתה זו משימה קלה כלל ועיקר…;
על כל זה ועוד – תודות, תודות ושוב תודות, לשלושתכם יחד ולכל אחד לחוד.
אתם פשוט שילוב מנצח!!!

ומילה אישית ללירן – כמי ש"אחראי" להצטרפותו של עומרי לקבוצה –
מהרגע הראשון האמנת בו, לקחת אותו תחת חסותך ובאישיותך המיוחדת הצלחת למצוא את הדרך לליבו של עומרי ואין מה לומר: קלטת אותו היטב!
היריעה קצרה מלהכיל את עומק הכרת התודה שלנו על ה"שי" שהענקת לו, תרתי משמע. אנחנו אמנם מימנו אותו – אך אתה מימשת אותו הלכה למעשה; על שידעת למצוא את המינון הנכון – לחבק, לעטוף ולעיתים כשהיה צורך גם לנזוף; על הביטחון שהשרת בנו ההורים; על הזכות שנפלה בחלקנו שהיית ועודך חלק משמעותי כל כך מתהליך התבגרותו, התפתחותו ועצמאותו של עומרי ועל שהפכת את הבלתי מובן מאליו – למובן מאליו!
אין לנו ספק שעוד ייקח לעומרי זמן לעכל את עוצמת החוויה שעבר ואת פירותיה נמשיך לקטוף עוד זמן רב.

באהבה ובהערכה ענקית,
ריקי ואיציק משה (וכמובן גם האחים נועם ועמית שכבר מחכים לתורם לנסוע למחנה).

ליאורה וכל צוות CAMP USA בוקר טוב

אני רוצה להודות לכם על השינוי האדיר שנעשה בבן שלי

כמו שהבטחתם כך היה!!!!

שלחתי ילד, חזר גבר בוגר – מה שאני לא הצלחתי לעשות ב – 15 שנה ואתם הצלחתם לעשות תוך חודש J

פשוט ילד עצמאי עצמאי מכל הבחינות, ונתחיל באוכל – לא היה טועם דבר ופתאם מבקש מוקרם ספגטי וחביתות…

אני גאה בכם ורוצה להודות לכם שכל שקל שהושקע היה שווה.

אנחנו נהייה השגרירים הכי טובים שלכם בהמלצות על המחנה בשנים הבאות

אז נתראה שנה הבאה שוב 🙂

תעדכנו אותנו מתי מתחילה ההרשמה

כל הכבוד!!!!!!!!!!!!!!!!

בברכה,
חניתה סימן טוב (אמא של ניב)

המוטו של Camp USA הוא שמחנה קיץ בארצות הברית זה חוויה של פעם בחיים, אבל אני חושבת משהו אחר. אני יודעת שמחנה בארצות הברית זו חוויה משנה חיים.

לפני היציאה למחנה הקיץ יש מלא פחדים ולחץ ואתה שואל את עצמך "למה הכנסתי את עצמי שאני עכשיו חודש לא בבית??", אבל מהשנייה שאתה עולה על הטיסה מהבית הכול משתנה. המשלחת הישראלית שבקושי הכרת בטיסה אחת הופכת לחברים הכי טובים שלך, ובנסיעת אוטובוס למחנה כבר הבנת שיש לך חברים לכל החיים לא משנה מה יקרה.

אחר כך אתה מגיע למחנה הקיץ (ובמקרה שלי לקינגסווד המדהים) וזה פשוט שוק. אתה מגיע למקום מדהים ביופי שלו, מלא צמחייה ואנשים שמוכנים לחבק אותך על עצם זה שהגעת רק למחנה שלהם. הכניסה לבקתות עם אנשים שבהתחלה לא הכרת ובמשך המחנה הופכים כמו הישראלים מהטיסה לחברים לכל החיים כי אתם חולקים משהו מיוחד, קיץ של פעם בחיים. אני התנסתי בכמה וכמה פעילויות שבחיים לא חשבתי שאני אוהב, בתור ילדה שמשחקת כדורעף מה לי ולסקי מים? מה לי וליצירה? ובמיוחד מה לי ולריקודים ותפילות?? אבל ההיכרות של דברים שבחיים לא נתקלת בהם, ההתנסויות בתחומים שבארץ לא היית חושב עליהם בכלל, הקרבה שיש בין כל האנשים ביום שישי בקבלת השבת ובאירועי השבת, והאמריקאים (והאנגלים) שהפכו להיות החברים הכי טובים שלך, זה מחנה קיץ בארצות הברית. אני מבינה שכל מה שכתבתי אולי לא נשמע כמו החוויה שאני מספרת שהייתה לי, ושזה נשמע אולי לחלק מהאנשים שקוראים את זה כקיץ כיפי (במקום בארץ – פשוט בחו"ל…), אז לא. זה פשוט חוויה כל כך מדהימה, כל כך משנה חיים, כל כך עוצמתית שאין לי איך להעביר אותה במדויק בכתב. אני גיליתי דברים על עצמי שלא ידעתי שיש בי, רכשתי חברים לכל החיים, התנסיתי בדברים חדשים ועוד מיליון ואחד דברים מדהימים שהם הדברים הכי קטנים: להתגעגע לשבת עם חברים ליד האגם, לשמוע מוזיקה, להתלבש יפה לשבת, התפילה שלנו לפני שאוכלים, המסיבה בשישי בערב שכולם רוקדים בצורה מוזרה מאוד אבל לאף אחד לא אכפת.

כל זה ועוד מיליון דברים ששינו לי את החיים. כל החוויות שגרמו לי לקרוא למחנה הקיץ – הבית שלי רחוק מהבית.

החששות מגעגועים הביתה וכל הדברים האלה לא משנים כי בסוף כשתגיעו לשם אתם לא תרצו לחזור. אני בנסיעה לשם פחדתי ממה שמחכה, ובנסיעה חזרה בכיתי להשאיר את כל מה שחיכה לי.

בגלל כל זה ועוד הרבה יותר, מחנה קיץ בארצות הברית זו חוויה משנה חיים!

מאיה זוסמן, מחנה קיץ Kingswood, קיץ 2014

בפעם הראשונה ששמעתי על מחנה הקיץ בארצות הברית ישר התלהבתי מאוד מהרעיון (כי אחרי הכל מי לא רוצה להיות חודשיים בארצות הברית??).

לפני הטיסה התחילו טיפה חששות כמו ״אולי אני לא באמת אוהב את זה?״ או ״מה עם אני לא אצליח להשתלב?״ אבל כל זה נעלם ברגע שעולים למטוס עם החברים מהמשלחת הישראלית. כבר אז אפשר להבין שהאנשים האלה יהפכו מזרים לחברים הכי טובים שלי לכל החיים.

כשנוחתים ומגיעים למחנה כולם קופצים עליך ומחבקים אותך רק בגלל שאתה הגעת להיות חלק ממה שהופך להיות הקיץ הכי טוב בחיים שלך ושלהם. האמריקאים מהר מאוד הופכים להיות ״המשפחה״ שלך והחברים שבכל רגע אתה יכול לפנות אליהם ולהנות מהדברים שבחיים לא היית חושב שתהנה מהם, כמו לשיר תפילות לפני האוכל ולרקוד ריקודים מוזרים.

מי היה מאמין שאני אקום בשבת בבוקר והדבר שאני הכי רוצה לעשות עכשיו זה לעשות את ארוחת הבוקר עם החברים שלי מהמחנה?! הדברים הכי קטנים שמי שלא היה שם לא יכול להבין הופכים בסופו של דבר לחוויה לכל החיים.

רון ירדן, מחנה קיץ Chi, קייצים 2013-2014

שמי שחר והקיץ האחרון היה הקיץ השלישי שלי במחנה. אחרי מסע ארוך של טיסות, בדיקות ונסיעות הגענו למחנה, עייפים אך נרגשים. ישר עם ההגעה הסתכלנו לצדדים והתפעלנו עד כמה המחנה מדהים! התחלקנו לבקתות ופרקנו את כל הדברים, כמה שהתגעגעתי לכולם!! ביום למחרת כבר התחלנו ללכת לפעילויות: סקי מים, אבובים, חץ וקשת, אומנות, כדורגל, קיר טיפוס, חבלים והוקי הם רק חלק קטן מהפעילויות שיש למחנה להציע וכל פעילות יותר כיפית מהשנייה!

כבר ביום הראשון השתלבתי, אחרי הכל, הבית השני שלי… איך לא?! ככה עבר לו שבוע של פעילויות מטורפות וחוויות של פעם בחיים וכבר הגיע יום שישי. ימי שישי בסאמר קאמפ שונים מימי שישי בבית ויש להם אווירה מיוחדת. אחרי כל ארוחת שישי חגיגית וטעימה הלכנו ל"רוח" (מסיבת ריקודי מחנה כולל מוסיקה ישראלית!), רקדנו, שרנו ונהננו ממש!! יום שבת הוא תמיד יום יותר רגוע במחנה. החלק הראשון של היום מוקדש לפעילות רגועה יותר (זמן עם חברים, בחירת פעילות חופשית ואירועים מיוחדים), עד שמגיע מוצ"ש, שנפתח בארוחת ערב על האש (המבוגרים, נקניקיות, סלטים ופירות), ממשיך בטקס הבדלה ומסתיים במסיבה מטורפת!!

לאחר מכן, מתחיל לו עוד שבוע כיפי במחנה שבו הייתה תחרות ה- Color War ("מכבייה") – בה מתחלקים לארבע קבוצות של צבעים (אדום, כחול, לבן, ירוק) ומתחרים במשחקים כמו שחייה, קפיצה, לימבו, כדורגל ריצה ועוד. השנה ניצחה הקבוצה הלבנה… בשבוע וחצי האחרון של המחנה, עושים את כל מה שלא הספקת או ניסית, וגם יוצאים לטיול מחנאות!! בטיול מחנאות שלנו נסענו לאגם גדול ועשינו גלישת רוח. אחר כך הקמנו אוהלים, אכלנו סמור׳ס והלכנו לישון.

בכמה הימים האחרונים של המחנה אתה מרגיש את האווירה העצובה של הסוף ולא רוצים לחזור הביתה. עם אוירה זו באה גם ההתרגשות לקראת נשף הסיום שהחניכי קורס ההדרכה מכינים. זהו נשף חוויתי בו מקשטים את חדר האוכל בהתאם לנושא (למשל מנהטן, דמויות דיסני ואפילו בית רוחות!), אוכלים אוכל ברמה, מסיבת סיום, טקס פרידה ושירים מסביב למדורה. בלילה כולם הלכו לישון ביחד באולם הישן תוך מרתון סרטים אל תוך הלילה. קמנו בבוקר, כולנו עצובים ובוכים ולא רוצים שהחוויה תיגמר. ואז אנחנו, הישראלים, עולים על אוטובוס לשדה, משם לטיסה ועוד טיסה ונוחתים בארץ… למרות שעצוב שהכל נגמר, תמיד יש את שנה הבאה!!!!! ואיזה כיף לי שגם אני אהיה שם שוב!

שחר דומקה, מחנה קיץ Kingswood, קייצים 2012-2014

בשנת בר המצווה שלי היו שני דברים חשובים שנלוו ליום המרגש. האירוע שלי עם המשפחה כבר היה מתוכנן, ואז הייתה תפנית בעלילה. ראיתי במקרה עלון של ארגון CAMP USA והחלטתי לברר מה זה בעצם. נכנסתי לאתר ראיתי כל מיני סרטונים ממחנות שונים ונראה שפשוט חוגגים שם כל היום (מה שהתברר כנכון בהחלט בסוף הקיץ ההוא)…

הראתי לאמא שלי את העלון ודיברתי איתה מעט על הטיסה ואמרתי לה שזה משהו שאני מאוד אשמח לקבל לבר המצווה. לטוס לארה"ב למחנה יהודי, לחוות תרבות אחרת ולהכיר אנשים חדשים זה משהו שעוד לא יצא לי לחוות. אף פעם לא הייתי בחו"ל ומחנה קיץ כזה נראה כאופציה מאוד טובה ליהנות בקיץ ולחזור עם חוויה לכל החיים. בעייני היה עדיף לצאת למחנה מאשר טיול… במחנה אתה מבלה עם 14 ילדים מהבקתה שלך כל יום כל היום, וגם מכיר עוד 300 ילדים אחרים במחנה, כך שכל הזמן יש פעילות בבריכה, באגם, במגרש, בחדר אוכל, כל הזמן אתה עם אנשים, חווה ולומד ונהנה, ואת האמת – נהניתי מכל רגע.

גיל הבר המצווה הוא גיל מצוין לצאת למחנה קיץ. ככה אתה מכיר נערים בגילך שחלקם גם יעלו לתורה בקרוב, ואפילו יצא לי לעזור וללמד חלק מהם לקראת העלייה לתורה שלהם. הגיל הזה טוב כי ככה אפשר לחזור למחנה בקייצים הבאים (למי שמתאפשר כמובן), ואם יוצאים בגיל 1617 פעם ראשונה קצת קשה לחזור (חלק בגלל ענייני צבא, וחלק היו בשנה הראשונה שלהם בשכבה הכי בוגרת אז אי אפשר לחזור כל כך מהר וזה ממש מבאס).

אחד היתרונות הכי גדולים מהיציאה למחנה היה העשרת השפה האנגלית. כשאתה מדבר אנגלית במשך חודש, לפעמים זה קצת מביך, ולפעמים אין לך מה לומר ואתה נאלץ השתמש במילים בעברית תוך כדי שימוש בשפת הסימנים. זה גם נחמד שיש חברים שלא צוחקים עליך ועוזרים לך להתגבר על מחסום השפה. בהתחלה היה קצת קשה עם האנגלית אבל תוך כמה ימים אין שום בעיה עם זה והאמריקאים תומכים בעניין ולא צוחקים עליך. לי ולחברים שיצאו איתי זה עזר מאד ושיפר את האנגלית.

הדבר השני שהיה משמעותי מאוד, היה הלו"ז. לא קמים מוקדם מדי, יש מספיק זמן לישון, ומה שהכי טוב בלו"ז היומי הוא שאף פעם לא נחים ותמיד יש פעילות. אחרי ארוחת בוקר מסדרים את הבקתה, ואז מייד יוצאים לאגם ואחר כך הולכים לשחק כדורעף, ואחרי זה טניס ואז לבריכה ואז שעת חטיף ואז פעילות ערב.. כל הזמן בפעילות והכל עם החברים שלך לבקתה – אנשים שהפכו למשפחה, כמו כל שאר המחנה.

המחנה באמת היה כמו בית שני, שהפך לבית הראשון שלי. נהניתי מאוד, פגשתי חברים, יצאתי לטיולים, ועם כל הקיטשיות שיש בדבר… אני באמת אזכור את החוויה ואת האנשים כל החיים… עברו ארבע שנים מאז הקיץ… ועובדה שאני עדיין זוכר.

ועוד משהו קטן בשביל ההורים הדואגיםמתרגשים: הכל בסדר! תנו לילד לחגוג! 

זיו מגל, מחנה Crane Lake, קייצים 2008-2011   

יום אחד אמא שלי שאלה אותי אם אני יודע מה זה "CAMP USA". אמרתי לה שזה לדעתי אומר מחנה קיץ בארה"ב. היא שאלה אותי האם אני יודע מה זה מחנה קיץ? מה עושים בו? אמרתי לה שבטח יש שם מדורה, בקתות מעץ, אגם…לא כל כך הייתי בעניינים ויום למחרת היא שאלה אותי האם הייתי רוצה ללכת למחנה כזה? אמרתי – כן מתי? בקיץ – חודש יולי. עניתי לה – טוב תרשמי אותי, אני אכנס לאתר ואראה מה זה. בחרתי באחד המחנות, ולאחר שבוע בערך היא מצאה לי שותף, חבר למחנה מהארץ. הייתי מאד שמח ורציתי כבר להיפגש….

במפגשים שלפני המחנה אני ואדיר כבר היינו החברים הכי טובים. הגענו לשם כמו אחים ממש ופגשנו את הקבוצה הכי טובה שיש. הסבירו לנו מה הכללים ונתנו לנו פרטים על המחנה, אבל אני הייתי בקטע של להכיר חברים חדשים… בינתיים הכרתי עוד 2 חברים שיהיו איתנו במחנה…

לפני הטיסה ממש הייתי רגוע ושליו, כזו הרגשה של כיף! כשהגענו לשער היציאה מישראל התחלתי לחשוב איך יהיה חודש בלי אמא… אמרתי לה שלום ועלינו למטוס. הבנתי שמי שאיתי על המטוס הוא יהיה שם בשבילי ואני בשבילו. גם הנחיתה הרגישה כל כך טוב, כאילו הגעתי למקום הכי יפה בעולם. כשעלינו לאוטובוס ראיתי את המחנה בדמיוני אבל בפועל לא חשבתי או דמיינתי עד כמה כיף יכול להיות.

במחנה קיץ כל אחד בוחר מה הוא יעשה – ספורט, מים, אומנות, יצירה ועוד. הכל לפי מה שאתה רוצה לעשות. המחנה כולל יציאות לפארקי שעשועים ענקיים, באולינג, משחקי בייסבול ועוד הרבה דברים שלא נשכח לכל החיים.  ויש גם יציאה מיוחדת של הישראלים ליום קניות אדיר וקנינו מתנות במחירים ממש זולים. בשבת (שישי בערב) כולם מתקבצים ביחד, אוכלים ארוחת ערב חגיגית, שרים ורוקדים. בכלל, האוכל הכי טעים שיש במחנה היה בשבת…

ביום האחרון של המחנה היינו בניו יורק בטיול חלומי וראינו את פסל החירות ואת רחוב ה- "טיימס סקואר" המפורסם. הייתי ממש עצוב באותו יום שאני עוזב את המחנה, אבל מצד שני הייתי שמח לפגוש את אמא שלי. רק כשחזרתי הביתה התחלתי באמת לעכל שהמחנה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. הכרתי חברים לכל חיים, למדתי ושיפרתי את האנגלית, ראיתי נופים יפים (כולל אגם ענקי ויערות עם בקתות מגורים כשמסביב סנאים וארנבים מטיילים. ממש כמו בסרטים) ולמדתי דברים חדשים על עצמי ובכלל. 

בחזרה הביתה אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה לטוס עוד פעם ואמרתי לה שאני אשמח מאוד. ממש התרגשתי והתחלתי לספור את הימים. נתראה בקיץ!

מלאכי מיכלין, מחנה קיץ Poyntelle Lewis Village, קיץ 2014